פסק-דין בתיק ע"פ 9059/05

1.       לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום ירושלים ( כב' השופט ח' לי-רן) מיום 29.12.04, שניתן בת"פ 4861/02, בו הורשע המערער, לאחר שמיעת ראיות,  בעבירת גניבה בידי מורשה - לפי סעיף 393(2) בשילוב עם סעיף 383(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - " החוק"), ונגזר דינו לששה חודשי מאסר בפועל, ולחודשיים מאסר על-תנאי, שלא יעבור תוך שנתיים מיום שחרורו מהמאסר עבירה שעניינה גניבה. הערעור מכוון אך כנגד הכרעת-הדין המרשיעה.

פסק-דינו של בית-משפט קמא

2.       בהכרעת-הדין נקבע, כי המערער, ששימש בתקופה הרלבנטית לאישום בשנת 1997 כעורך-דין, גנב מלקוחתו, שעה שטיפל במכירת דירתה, כספים שהופקדו בידיו עבורה   על-ידי הקונים על חשבון תמורת הדירה.  קבלת הכספים לא הייתה שנויה במחלוקת על-ידי המערער, אשר טען, כי השקיעם - על-דעת לקוחתו ובהסכמתה - במיזם עסקי מתוכנן שבו היה שותף, וכי כל ההשקעה ירדה לטמיון עקב הונאה שנפל קרבן לה על-ידי שותפו לפרויקט המתוכנן. בית-משפט קמא קבע, באמצו את עדות הלקוחה ובדחותו את גרסת המערער, כי המערער עשה שימוש בכספים שלא בידיעתה ושלא בהסכמתה של הלקוחה, ועל-כן הרשיעו  בעבירה של גניבה בידי מורשה.  

3.       ואלו העובדות שנקבעו על-ידי בית-משפט קמא בהכרעת-הדין:

          המערער ייצג בעסקת מכר מקרקעין את הגב' מירה הרבסט (להלן - " המוכרת"), עת מכרה, על-פי הסכם מיום 8.9.97 שנכרת בינה לבין הקונים, אסתר ויעקב דוד (להלן - " הקונים"), את זכויותיה בדירת מגורים בקרן רחוב שמריהו לוין ורחוב אפשטיין בירושלים, תמורת סכום של 405,000 דולר. בחוזה נקבע, כי עם חתימתו על-ידי הצדדים, יועבר סכום של 30,000 דולר למערער, אשר יחזיקו בנאמנות עד לקבלת האישורים הדרושים לרישום הזכויות בדירה, וכי יתרת התמורה תשולם למוכרת בחמישה תשלומים נוספים. הקונים מסרו לידי המערער במעמד חתימת ההסכם סכום בשקלים חדשים שווה-ערך ל-30,000 דולר, וכן העבירו לו עבור המוכרת, במהלך החודשים ספטמבר ואוקטובר 1997, שלושה תשלומים נוספים בסך כולל של 949,510 ש"ח, כחלק מתמורת הדירה.

          המוכרת פנתה מספר פעמים למערער, בבקשה לקבל את כספי התמורה שהועברו אליו על-ידי הקונים, אך נענתה על-ידו, כי בשל שביתה ממושכת במשרדי מס-שבח אין היא יכולה לקבל את הכספים שהועברו לידיו, וכי מחמת השביתה טרם העבירו לו הקונים את יתרת התשלומים.

          באותה תקופה היה המערער נתון במצוקה כלכלית קשה ושקע בחובות כבדים. בשעה שהמוכרת המתינה לקבלת כספה, הוא השקיע את כל הסכומים האמורים, שהועברו אליו על-ידי הקונים על-פי הסכם המכר, במיזם של תכנון הקמת אתר סקי להחלקה על חומר סינטטי באולם סגור (להלן - " מיזם הסקי"), שבו היה שותף, וקיווה שההשקעה תניב פירותיה בהקדם. עד מהרה נתחוור, כי מי שהציג את המיזם למערער היה נוכל, אשר נמלט כשכל כספי ההשקעה באמתחתו. 

המוכרת הנה אלמנה, תופרת במקצועה, שהייתה בת שבעים ואחת בעת האירועים, ואשר מעולם לא שלחה ידה בעסקים ולא סחרה במניות. בכספים שעתידה הייתה לקבל ממכירת הדירה, שבה גידלה שלושה-עשר ילדים ואשר הייתה כל רכושה, ביקשה לקנות באותה עת יחידת מגורים בבניין המספק "דיור מוגן" לקשישים. לאחר שכספי מכירת הדירה הושקעו על-ידי המערער, ללא ידיעתה של המוכרת, בהשקעה שירדה לטמיון, ולאחר שבהליכים האזרחיים שהתנהלו בין המוכרת לבין הקונים נמסרה הדירה לאחרונים, ירדה המוכרת מנכסיה ומתגוררת כיום בשכירות.

4.       מכאן, להכרעתו של בית-משפט קמא.

בית-משפט קמא התרשם מאמינות עדותה של המוכרת, לפיה לא ידעה שהמערער משתמש בכספים המגיעים לה על-פי הסכם המכר, וממילא לא נתנה כל הסכמה לכך. בית-המשפט ציין בהכרעת-הדין, כי גם יצא מההנחה שהמוכרת לא דייקה בעדותה בעניין ידיעתה אם הקונים העבירו בפועל את הכסף למערער, אם לאו, לא שוכנע כי אי דיוק זה מטיל ספק במהימנות עיקר גרסתה. לאחר שהזהיר עצמו, כי מדובר בעדות יחידה נגד המערער, סבר כי ניתן להשתית על אדני עדותה, שהותירה עליו רושם חיובי, ממצאים עובדתיים לחובת המערער, בעניין השימוש שנעשה בכספי המוכרת ללא ידיעתה וללא אישורה.

          מנגד, לא התרשם בית-משפט קמא מאמינות עדותו של המערער, אשר טען, כי השיג את הסכמת המוכרת להשקעת כספיה במיזם הסקי, וכי אמר לה  שתקבל תשואה העולה על פי אחד וחצי על כל השקעה אחרת אפשרית, ושכספה, על הרווחים הצפויים, יימסר לה תוך ימים ספורים. בהכרעת-הדין עמד בית-משפט קמא בהרחבה על הגרסאות השונות והמגוונות שמסר המערער במשטרה ובעדותו בבית-המשפט, ועל התמיהות והפירכות שעלו מגרסאותיו אלו; זאת בהתייחס, בין-השאר, למהות ההסכמה  שקיבל מהמוכרת, להיקף המידע שמסר לה בעניין ההשקעה ומהותה, לאופן ביצוע ההשקעה, לשיעור הרווחים הצפויים, ולשאלה - שלא היה בפיו מענה לה - האם מדובר היה בהשקעה שביצע עבורה בכספיה או שמא בהלוואה שנטל ממנה לשם השקעת כספים בפרויקט שבו היה שותף.

          תימוכין למהימנות גרסת המוכרת, ולאי-אמינות גרסת המערער, מצא בית-משפט קמא, בין-השאר, הן בהעדר תיעוד בכתב על ההסכמה הנטענת בדבר ההלוואה ו/או ההשקעה, על סכום הכסף המושקע ועל התשואה, ובפרט כשמדובר בסכומים כה ניכרים; והן בכך שהכספים שנתקבלו מהקונים על-ידי המערער עבור המוכרת כלל לא הופקדו בחשבון נאמנות בשלב שקדם להשקעתם בפרויקט. בית-משפט קמא לא ראה בהעדר התיעוד ובאי-הפקדת הכספים בחשבון נאמנות, אך משום רשלנות, כטענת המערער, אלא אינדיקציה לכך שהלה פעל במחשך עת שלח יד בכספיה. בית-המשפט אף לא מצא כל טעם שבהגיון לכך שהמוכרת, אשר מכרה את דירתה על-מנת לרכוש נכס במסגרת "דיור מוגן", תסכים להשקיע את תמורת המכירה, שהיוותה את כל רכושה, בעסק עתידי, שעה שהכסף יועד למטרה זמינה וסמוכה בזמן למועד ההשקעה הנטענת.

          ממכלול הטעמים האמורים הגיע בית-משפט קמא לכלל מסקנה, כי המוכרת לא הרשתה, בכל דרך, למערער להשקיע את כספיה בעסק כלשהו, וכי המערער גנב את הכספים שהופקדו בידיו עבורה, ועל-כן הרשיעו בדין בעבירת גניבה בידי מורשה.

עיקר טעמי הערעור

5.       ב"כ המערער העלה, בהודעת הערעור המפורטת ובטיעוניו הממצים בעל-פה, שורה של טענות כנגד הכרעת-הדין המרשיעה.

           טענתו הראשונה היא, כי הכרעת-הדין נשענת על טעות יסודית, עת קבע בית-משפט קמא, כי המערער הודה בכל העובדות שנטענו כלפיו בכתב-האישום, אך טען כי השקיע את כספי המוכרת בידיעתה ובהסכמתה (סעיף 2 להכרעת-הדין). לטענת ב"כ המערער, מרשו לא הודה בכל עובדות כתב-האישום, אלא רק בחלקן, וטעה בית-משפט קמא, כשפטר עצמו מלבחון את כל יסודות העבירה של גניבה בידי מורשה, ובכלל זה את השאלה - האם הכספים הועברו לידי המערער בנאמנות עבור המוכרת, אם לאו.

           עוד טוען ב"כ המערער, כי משהעידה המוכרת, כי לא נתנה הסכמתה לכך שהמערער יקבל עבורה את התשלומים מהקונים, הרי שלא התקיימו בעניינו של המערער רכיבי היסוד העובדתי של עבירת הגניבה לפי סעיף 383(א)(2), שכן לא ניתן לראות בו "מחזיק כדין" בכספים , ואף לא ניתן לראות בהעברת הכסף לידיו משום "פיקדון" שנמסר ב נאמנות עבור המוכרת, כנטען בכתב-האישום. בנוסף הוא גורס, כי בהיעדר יסוד עובדתי של החזקת הכסף בפיקדון, לא ניתן לייחס למערער התנהגות של בעלים בפיקדון שלא לפי תנאיו, וממילא לא הוכח כי הלה "שלח יד בו במרמה לשימושו שלו", כנדרש בסעיף האמור. לדבריו, שגא בית-משפט קמא בכך שלא התייחס בהכרעת-הדין לניתוח יסודות העבירה הנדונה, אשר כלל לא הוכחו על-פי הנטען.

           כמו-כן, מלין ב"כ המערער נגד ממצאיו העובדתיים של בית-משפט קמא, בעניין העדפת גרסתה של המוכרת, שהיה לה על-פי הנטען אינטרס להכחיש את הסכמתה להשקעת הכספים במיזם הסקי, על-מנת שלא להפסיד הן את כספה והן את דירתה.

           מוסיף ב"כ המערער וטוען, כי קיים קשר בל יינתק בין ידיעתה של המוכרת על הימצאות הכספים בידיו של המערער לבין הסכמתה להשקעתם על-ידו. לגרסתו, טעה בית-משפט קמא משקבע, אגב פלגינן דיבורא של גרסתה, כי ייתכן מצב שלפיו ידעה על הימצאות הכספים בידיו אך לא הסכימה להשקעתם; שכן אם אכן הסכימה שהקונים יעבירו התשלומים למערער, אף הסכימה להשקעת הכספים על-ידו במיזם הסקי, שאם לא כן - מדוע לא דרשה לקבלם לידיה. לטענתו, הסכמת המוכרת להשקעת כספי מכירת הדירה במיזם האמור, גם מתיישבת עם העובדה שהמערער נאות לשלם בשיק מחשבונו את המקדמה להרשמתה ל"דיור המוגן" בסכום שווה-ערך ל-48,000 דולר (אם כי השיק בוטל בערב משיכתו עם כשלון המשא ומתן לרכישת יחידת דיור במקום), ופשיטא שהלה לא היה מסכים לשלם המקדמה אלמלא מערכת החיובים ההדדית שצמחה מההסכמה להשקעה במיזם הסקי.